<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שלישי</h1>
<h2>דף ח.</h2>
מצינו בכמה דוכתין רב תנא הוא ופליג, רבי יוחנן תנא ופליג, וכל שכן ר' חייא שהיה רבו מצינו רבי חייא תנא ופליג, מהא דב"מ (ה' ע"א) מתניתין קא רמית עליה דר' חייא ר"ח תנא הוא ופליג, ופשיטא שאינם תנאים שהרי לא הוזכרו לא במשנה ולא בברייתא אלא רוצה לומר שהם חשובים כמו תנאים ויכולים לחלוק על משנה וברייתא, וזה התירוץ אינו מתרץ כי אם על ידי הדחק, והא קמן בריש בבא מציעא דקאמר רבי חייא מנה לי בידך והעדים מעידים שיש לו חמשים זוז, דמקשה לו מכח מתניתין ולא מתרץ דר' חייא תנא ופליג, וכן על מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והילך, עד לבסוף שאינו יכול לנטות ימין ושמאל. ואע"פ שרב תנא הוא ופליג וכן רבי יוחנן הני מילי לדידן אנן מחשיבין אותם לתנאים לחלוק על משנה או על ברייתא, אבל רב לא חשיב רבי יוחנן תנא וכן ר' יוחנן לא חשיב רב תנא, כדמשמע פ"ק דכתובות (ח' ע"א) א"ר נחמן אמר רב ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין וכו', מיתיבי מברכין ברכת חתנים כו', עד מתניתין קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג, ואח"כ א"ר יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין, ומקשה מהך ברייתא לר' יוחנן ולא קאמר ר' יוחנן כרב סבירא ליה, משום דלא חשיב ר' יוחנן רב לתנא.
<h2>דף יב:</h2>
מגו היכא דהטענה לא שכיחא, לא אמרינן מגו דיכול לומר אותה טענה, דהא גבי משארסתני נאנסתי כתובות (י"ב ע"ב) דלרבן גמליאל לא הוה מהימן אע"ג דלכולי עלמא אית להו מגו והכא איכא מגו דמוכת עץ אני תחתיך, ורבן גמליאל לית ליה האי מגו דלא שכיח וכן לכולי עלמא היכא דלא שכיח כלל.
מגו להוציא לא אמרינן רק להחזיק, מהא דמקשה (בבבא מציעא) [כתובות פ"ז ע"ב] במאי גבי בהאי שטרא, חספא בעלמא הוא, וליהימניה במגו דאי בעי אמר שטרא מעליא, אלא טעמא דלא אמרינן מגו להוציא אלא להחזיק. מצינו מגו להוציא בברי ושמא, גבי משארסתני נאנסתי דגובה כתובתה, כתובות.
<h2>דף טו.</h2>
כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ונפקא לן [כתובות ט"ו ע"א] מוארב לו וקם עליו (דברים י"ט י"א) דהיכא דאיכא תשעה ישראל ואחד כותי עע"ז, דמיפטר בזרק אבן לגו, וכי האי גוונא מיקרי קבוע שנודע מקום הכותי עע"ז ומקום הישראל, והוא זורק שם ואינו יודע היכן נפל האבן, אע"ג דרובא ישראל נינהו מיפטר מטעם כל קבוע וכו', וכן תשע חנויות, וכן אמרינן [יומא פ"ד ע"ב] גבי אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ומסיק אי איכא תשעה כותים וישראל אחד, הכא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע כו', דהיה ידוע האיסור וההיתר, וכשעשה הדבר לא ידע אם האיסור אם המותר, כמו הכא גבי פיקוח נפש כשהוא מציל אולי מציל ישראל ואע"ג דרובא כותים עע"ז הוה ליה כמחצה על מחצה דכל קבוע וכו'. ובהכי ניחא מה שמקשין העולם גבי סנהדרין ודיינין דאזלינן בתר רוב אע"פ שהן קבועין, דסנהדרין ודיינין נודע באותה שעה מי מחייב ומי מזכה, ודמי לתשע חנויות וכולם מוכרות בשר נבילה אחת בשר שחוטה, וכי אסרו ליקח מחנות של שחוטה, הא ודאי מותר כיון שנתברר שלוקח מחנות בשר שחוטה. וכן הדרך האחר שכתבתי, דלא אמרינן קבוע אלא היכא שנתברר מקום איסור, דומיא דזורק אבן לגו שנתברר מקום ששם הישראל וכן מקום הכותי עע"ז ואינו יודע היכן נפל האבן, וכן תשע חנויות שנתברר לנו חנות שמוכרת בשר שחוטה ומקום שמוכר בשר נבילה אבל אינו יודע מאיזה מהם לקח, אבל היכא דמקום האיסור לא נתברר לא אמרינן כל קבוע וכו', ובזה ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישית ניחא, כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר כל קבוע אבל אי ידעינן מקומו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור, ואי נסבינן זרע ולא ידעינן אי מיניה אי משאר עלמא אסור אע"ג דעלמא רובא ורובא דרובא כמה פעמים. ותורה סם חיים. יען כי הדבר הזה צריך לכמה מקומות שמיירי בענין קבוע, כתבנו זאת להאיר מחשך הלבבות בזה, כי ראיתי מצפצפים ומהגים לא יביטו ארחות קבוע, מלא שבוע, כפול יהיה רבוע.
<h2>דף טו:</h2>
מצינו מגו אף בדבר שטענתו יותר טובה מטענת המגו, פ"ב דכתובות (ט"ו ע"ב) גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דנאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם, ופר"י ע"ה דמיירי בשתבעו ואם כן טענתו של מגו לא חשיבא כמו טענה של ולקחתיה ממנו, דהא בטענה של ולקחתיה ממנו לא מצי הבן לידע דלא ידע אם אומר אמת, אבל בטענה שלא היתה של אביך מעולם ידע הבן האמת דהא מיירי בשתבעו.
<h2>דף יז:</h2>
פעמים מקשה לאמורא מאי קמ"ל תנינא, ומקשה מדיוקא דמתני' ומתרץ דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן.
<h2>דף יח:</h2>
מגו לא מהני אלא תוך כדי דיבור, כמו [כתובות כ"ב ע"א] נשביתי וטהורה אני, וכן אשת איש הייתי וגרושה אני, וכן [שם י"ח ע"ב] כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, אבל לאחר כדי דיבור לא מהימני, וכן פירש"י, יש להביא ראיה מהא דקאמר בכתובות (כ"ב ע"א) אשת איש הייתי וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת, ופריך הא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא, ופריך מדקאמר וחזרה משמע לאחר זמן, רבא אמר וחזרה משמע לאלתר. מגו היכא דלא הוי אלא פירוש דבריו, כמו את בתי נתתי לאיש הזה, דקאמר סברא הוא הוא אסר לה והוא שרי לה, משמע אפילו לאחר כמה ימים. מגו דאי בעי שתיק מהימן אפילו גבי עדים, אף על גב דקשה לומר דשני בני אדם יסכימו לדבר אחד אפ"ה גבי שתיקה איכא למימר יסכימו דבר אחד כדמשמע כתובות (י"ח ע"ב) גבי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דמהימני מגו דאי בעי שתקי. מגו דאי בעי אמר טענה אחרת גבי עדים לא אמרינן, דאין לומר שיסכימו שניהם לטענה אחת, מהא דאמרינן כתובות (שם) לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים, ולא אמרינן דמהימני לומר מחמת ממון מגו דאי בעי אמרי מחמת נפשות.
<h2>דף כב.</h2>
מגו לא מהני אלא תוך כדי דיבור, כמו [כתובות כ"ב ע"א] נשביתי וטהורה אני, וכן אשת איש הייתי וגרושה אני, וכן [שם י"ח ע"ב] כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, אבל לאחר כדי דיבור לא מהימני, וכן פירש"י, יש להביא ראיה מהא דקאמר בכתובות (כ"ב ע"א) אשת איש הייתי וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת, ופריך הא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא, ופריך מדקאמר וחזרה משמע לאחר זמן, רבא אמר וחזרה משמע לאלתר. מגו היכא דלא הוי אלא פירוש דבריו, כמו את בתי נתתי לאיש הזה, דקאמר סברא הוא הוא אסר לה והוא שרי לה, משמע אפילו לאחר כמה ימים. מגו דאי בעי שתיק מהימן אפילו גבי עדים, אף על גב דקשה לומר דשני בני אדם יסכימו לדבר אחד אפ"ה גבי שתיקה איכא למימר יסכימו דבר אחד כדמשמע כתובות (י"ח ע"ב) גבי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דמהימני מגו דאי בעי שתקי. מגו דאי בעי אמר טענה אחרת גבי עדים לא אמרינן, דאין לומר שיסכימו שניהם לטענה אחת, מהא דאמרינן כתובות (שם) לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים, ולא אמרינן דמהימני לומר מחמת ממון מגו דאי בעי אמרי מחמת נפשות.
<h2>דף כג.</h2>
מגו דאי בעי שתיק לא אמרינן, היכא דיש לנו לומר שרוצה לומר הך טענה, מהא דאמרינן כתובות (כ"ג ע"א) עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה, ועל כרחך מיירי דהיא בחזקת פנויה, דאי בחזקת אשת איש למה לי הך דאמר לא נתגרשה בלאו איהו נמי לא מהימן לומר נתגרשה, אלא ודאי מיירי דהיא בחזקת פנויה, ואפילו הכי מאן דאמר נתגרשה לא מהימן מגו דאי בעי שתיק, ואי שתיק, מאן דאמר לא נתגרשה לא מהימן למעבדה אשת איש, אי לאו משום דתרווייהו באשת איש קא מסהדי, הילכך לא מהימן בהאי מגו דאי בעי שתיק, דשמא היה רוצה לפסלה מן הכהונה.
<h2>דף כח.</h2>
מצינו לא זו אף זו בתרי מילי בחד בבא, משום דכבר עשה צריכותא משתי תיבות, בפ' שני דכתובות (כ"ח ע"א) דתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וזה כתב ידו של רבי או של אחי, ועביד צריכותא מאבי ורבי ואחי, וצ"ל לא זו אף זו. ואין להקשות מהא דפרק שני דזבחים (ט"ו ע"ב) גבי יושב עומד על גבי כלי על גבי רגל בהמה על גבי רגל חברו, ובגמרא (כ"ד ע"א) עביד צריכותא, ר"ל לא זו אף זו, התם תני פסל לבסוף דקאי אכולהו, ולא קתני פסל העומד על גבי כלי ועל גבי רגל, כמו האיש מקדש דהוי דבר שלם וכולהו הני דמייתי לעיל, וכי תימא ליתני עומד על גבי רגל חבירו, שמא שאלה נשאלה כך, על גבי כלי ואם תמצא לומר פסל על גבי רגל בהמה מהו, ואם ת"ל ע"ג רגל בהמה פסול על גבי רגל חבירו מהו, והשיבו פסל, ולכך אמר פסל לבסוף ולא בתחלה וניחא, עוד יש לומר דמצינן למיעבד צריכותא איפכא אם תמצא לומר דעל גבי רגל חבירו פסל משום דחשיב והוי הפסק, וכן לכולהו, והא דלא עביד להו בגמרא משום דסברא פשוטה היא, וטעם ראשון נראה יותר דשייך בכמה דוכתי. גם בכמה דוכתי אומר זו ואין צריך לומר זו, ובתרי בבי לא אמרינן, אבל בתרי בבי נמי איכא תירוצא דמצי לתרץ במקום זו ואין צריך לומר זו בחד בבא, וזה תמצא פרק ארבעה אחין (יבמות ל' ע"א). אגב גררא אכתוב דבר שקשה לי על זה, ועל מה שאמר הספר [יומא פ"ה ע"ב]. שלא תעשה ר"ל לאו הניתק לעשה, ולי הקטן קשיא מדאיתא בתוספתא [יומא פ"ד] תשובה מכפרת על עבירות קלות ואלו הן עבירות קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא, והלא לא תשא אינו ניתק לעשה, ונראה דר"ל ניתק לעשה וכל דדמי ליה כלומר לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו ולכך אמר חוץ מלא תשא שאף על פי שאין בו מעשה לוקין עליו, כדאיתא בתמורה (ג' ע"א) לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, וקאמר התם לא תיתני מימר דקא עביד מעשה, ולא קאמר התם בגמרא דיומא דהוי בכלל לאו שאין בו עשה, משום דר' ישמעאל אית ליה (בשבת) [בשבועות ג' ע"ב] לוקין עליו ובתוספתא סבירא ליה כרבנן דאין לוקין עליו, ובתוספתא לא קאמר חוץ ממקלל את חבירו בשם משום דהוי כמו לא תשא דאית ביה הזכרת השם, ומימר לא קאמר דהא קאמר התם לא תיתני מימר, ובגמרא דיומא לא קאמר לא תעשה לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו דהא לא חשיב למיקרי לאו [יבמות נ"ד ע"ב] כן נראה לדקדק. פעמים מדקדק, למה לי סיפא מרישא שמעינן לה ומתרץ זו ואין צריך לומר זו, וזה התירוץ אינו מתרץ כי אם מדוחק גדול שאינו יכול לתרץ תירוץ אחר.
<h2>דף כט.</h2>
פעמים מקשה מרישא, אע"ג דאיכא לדחויי, אלא דסמיך אסיפא, פרק אלו נערות (כתובות כ"ט ע"א) נערה אין קטנה לא, איכא לדחויי ולומר דאתא למעוטי בוגרת, אלא דסמיך אסיפא דקאמר (שם מ' ע"ב) כל מקום שיש מכר אין קנס, וכן פירשו שם בתוספות.
<h2>דף מ:</h2>
פעמים מקשה מרישא, אע"ג דאיכא לדחויי, אלא דסמיך אסיפא, פרק אלו נערות (כתובות כ"ט ע"א) נערה אין קטנה לא, איכא לדחויי ולומר דאתא למעוטי בוגרת, אלא דסמיך אסיפא דקאמר (שם מ' ע"ב) כל מקום שיש מכר אין קנס, וכן פירשו שם בתוספות.
<h2>דף נז:</h2>
דבר תורה משמע שתי לשונות, דבר תורה ממש כמו דבר תורה מעות קונות [ב"מ מ"ו ע"ב] דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה [כתובות נ"ז ע"ב], ומשמע דהלכה למשה מסיני, בפירקא קמא דעירובין (ד' ע"ב) דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, ר"ל הלכה למשה מסיני, כדאמרינן לעיל כי איצטריך הלכה למשה מסיני לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד, וכן פירש"י שם דבר תורה הלכה למשה מסיני.
<h2>דף ע:</h2>
מצינו בתלמוד אי איתא, והכי הילכתא, בתחלת פרק המדיר (כתובות ע' ע"ב) אי איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה, והכי הילכתא דאמר פרק שני דייני גזירות (שם ק"ז ע"ב) והילכתא כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, וכן פירקא קמא דב"מ (ה' ע"א) דקאמר ואם איתא לדר' חייא קמייתא, והילכתא כוותיה כדפירש רבינו תם דהא ס"ל כרבנן דבעו ממין הטענה והא בהא תליא לאבוה דרבי אפטוריקי דפטר העדאת עדים משבועה לא אייתר ליה קרא להודאה ממין הטענה ולר' חייא דהעדאת עדים מחייבו שבועה אייתר ליה קרא להודאה ממין הטענה, וקיימא לן הכי כרבנן דפליגי עליה דר"ג.
<h2>דף עג:</h2>
כל מהא ברייתא כגון [אלא] מהא או תפשוט מהא. כל היכא דאמר סתם תלמודא כך הלכה. כל תיקו דאיסורא לחומרא ודממונא לקולא. כל היכא דאיכא [תרי לישנא בחד] מילתא בדאורייתא עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקולא. כל לאפוקי לית הילכתא כי האי. כל תיובתא אין עושין כאותה תיובתא.
<h2>דף פז:</h2>
מגו אמרינן היכא שהוא יודע שהוא אומר אמת אם לאו ולכך אנו אומרים בודאי הוא אומר אמת, שאם היה רוצה לשקר היה אומר טענה טובה מזו, אבל היכא שנוכל לומר שאינו מתכוין לשקר ואולי אינו אומר אמת לא אמרינן מגו שאם היה רוצה היה משקר, כיון שנוכל לומר שאין דעתו לשקר ואולי אינו אומר אמת, כי הא דאמרינן [יבמות קי"ד ע"ב] אמרה מת במטתו נאמנת, במלחמה אינה נאמנת דאמרה בדדמי, ולא מהימנא לומר מת במלחמה מגו דמת במטתו, והטעם כדפרישית.
מגו להוציא לא אמרינן רק להחזיק, מהא דמקשה (בבבא מציעא) [כתובות פ"ז ע"ב] במאי גבי בהאי שטרא, חספא בעלמא הוא, וליהימניה במגו דאי בעי אמר שטרא מעליא, אלא טעמא דלא אמרינן מגו להוציא אלא להחזיק. מצינו מגו להוציא בברי ושמא, גבי משארסתני נאנסתי דגובה כתובתה, כתובות (י"ב ע"ב).
<h2>דף קז:</h2>
מצינו בתלמוד אי איתא, והכי הילכתא, בתחלת פרק המדיר (כתובות ע' ע"ב) אי איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה, והכי הילכתא דאמר פרק שני דייני גזירות (שם ק"ז ע"ב) והילכתא כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, וכן פירקא קמא דב"מ (ה' ע"א) דקאמר ואם איתא לדר' חייא קמייתא, והילכתא כוותיה כדפירש רבינו תם דהא ס"ל כרבנן דבעו ממין הטענה והא בהא תליא לאבוה דרבי אפטוריקי דפטר העדאת עדים משבועה לא אייתר ליה קרא להודאה ממין הטענה ולר' חייא דהעדאת עדים מחייבו שבועה אייתר ליה קרא להודאה ממין הטענה, וקיימא לן הכי כרבנן דפליגי עליה דר"ג.
